סיני: הקשר האפל בין מנהרות ההברחה מעזה, החטופים מאפריקה והטרור הגלובלי

סחר עם מחזור שנתי של 300 מיליון דולר בחודש • עינוי אפריקנים ומכירתם באלפי דולרים • אוזלת ידה של קהיר • עלייתו של דאעש • אזור הדמדומים שנמצא מרחק נסיעה מאילת • ולתיירים מישראל פשוט לא אכפת

שמונה שנים. מאז 2005 ועד פעולות הצבא המצרי נגדם ב-2013, איש לא הפריע למנהרות ברפיח לפרוח, לזרם המסתננים להתגבר. הכול במשולש הגבולות המדברי בין סיני לעזה ולנגב. שוק הברחות אימתני שראשיתו עוד בשנות התשעים.

בסוף 2011, אפילו לאחר כניסת כוחות צבא מצריים לסיני, הניב השוק השחור הזה מחזור שנתי חסר תקדים של 300 מיליון דולר. אז איך זה שרבים מתושבי חצי-האי סיני המשיכו לסבול ממשכורות נמוכות, הדרה ממקומות עבודה, ותשתיות מוזנחות בכלכלה החוקית? התשובה היא גם וגם. גם שבטים שנהנו מהשוק השחור, וגם שבטים שנרמסו תחת בריוניו.

החברה הבדוית נחצתה לשניים. מצד אחד, פחד מתגובת השלטון ורצון לשמור על המצב הקיים. מצד שני, עוינות הולכת וגוברת כנגד המשטר.

ניצני העוינות הופיעו כבר בסדרת פיגועים במפרץ עקבה בין השנים 2006-2004. אך השיא האמיתי הגיע רק בינואר 2011.

הטרור השתולל ומרד נגד השלטון בחסות ארגוני אסלאם פונדמנטליסטי. סלפיה ואל-ג'יהאדיה, אל-תווחיד ואל-ג'יהאד ואנצאר בית אל-מקדס. האחרון, נקשר בהמשך אל דאעש. את הקבוצות איישו מצריים ובוגרי הכאוס בעיראק ובסוריה. אך גם תושבי עזה ופעילי ג'יהאד עולמי. חלק משמעותי מהם, הגיע משבטי הבדווים בסיני.

אלה גם אלה התגייסו להסתה נגד מצרים, לפיגועי טרור, לפיצוצי צינורות גז, לחיסולים של אנשי ביטחון, לסיוע בבריחה מזרועות הצבא ולהתקפות על ישראל. למרות זאת, משמרות ביוזמת בדווים אחרים  להשבת השקט במהומות 2011, חידדו כי האוכלוסייה המקומית מפולגת.

שלושה גורמי כלכלה חדשים פעלו בצפון סיני באותן שנים כשברקע, כמו ענן כבד, רובץ צילו של השלטון בקהיר. הסחר במנהרות בגבול עם עזה, חטיפת אפריקנים וארגון "המדינה האסלאמית". ואי אפשר להבין את הסיפור של חצי האי סיני, מבלי להתעמק ולו לרגע, בכל אחד מן הארבעה. המנהרות, החטיפות, הממשל המצרי ודאעש.

מתחת לרגלי רפיח: מנהרות ההברחה לעזה

מאז "ההתנתקות" מרצועת עזה ב-2005, החל חמאס בשת"פ עם ארגוני טרור אחרים להעביר את מוקד הסחר לגבול רפיח. הם תקפו את המעברים לישראל במטרה שייסגרו, השתלטו על המעברים והמנהרות ברפיח ולבסוף מיסדו אותם תחת שליטתם. חמאס ושותפיו פעלו כך משני טעמים: כדי להחליש את אויביהם ברשות הפלשתינית שנהנו מכספי המכס במסגרת מאבקם על הרצועה. ובנוסף, בשל מחירי הדלק המצרי המסובסד והסחורות המוברחות שהיו זולים בהרבה ממחירי השוק הישראלי. כתוצאה מכך, הוטל סגר מוגבל מצד ישראל ומצרים (2006). ולבסוף, חמאס ותושבי עזה נתלו כמעט לחלוטין במנהרות. כך נוצר קשר כלכלי בלתי יינתק בין תושבי עזה וסיני. על פני השטח, עזה הייתה אי מדיני, ומתחת לארץ, מחוברת לכל המזרח התיכון.

השוק הזה לבלב. צה"ל שפיקח על ציר פילדלפי נעדר, ומהידוק הקשרים הכלכליים, הדרך לאיחוד "מרגש" בין סלפים בעזה סיני הייתה קצרה במיוחד. גם חמאס רווה נחת מכך. הקיטור הלוהט של דאעש חלחל דרך המנהרות והשתחרר ברחבי חצי האי רחב הידיים. לא בעזה. רק בזמן האחרון, עם התגברות האיום הסלפי על ראשי חמאס, אפשר להבין את גודל הברכה. באותו זמן חמאס שמח גם להעניק סיוע לעת צרה לאנשי הסלפים שברחו מזרועות הצבא המצרי. אם זה טיפול רפואי, ואם זה אימונים צבאיים של ממש.

ארגוני הסלפים, שהיו אחראים לפיגועי 2004 במוקדי התיירות ראס א(ל)-שטן וטאבה, שאבו מאז 2005 חיזוק משמעותי. יותר פעילים, יותר נשק וכסף שחור חלפו תחת רפיח. לשם המחשה, ביולי 2007 (חודש לאחר השתלטות חמאס על עזה) נתפסו במרכז סיני אחת וחצי טון חומרי נפץ שנועדו למעבר לעזה. גם ההשתלטות של חמאס על הרצועה הייתה מעודדת במיוחד עבורם.

חייו של שאדי אל-מניעי, מהמפקדים הבולטים של אנצאר בית אל-מקדס, שופכים אור על השפעת המנהרות על החיים כבדווי בצפון סיני.

אל-מניעי נולד לאב משבט  א(ל)-סאורכה הגדול וממשפחה מיוחסת. על כך יעיד ראש השבט א(ל)-סאורכה שנמנה עליה. החל מנעוריו עבד במנהרות, ואף נשר מלימודיו בעקבות כך. דרכן הוא עבר למשך שנתיים למגורים עם אימו בעזה. כשחזר משם לסיני, נחקר בקשר לקבוצת א-תווחיד ואל ג'יהאד, שיזמה את הפיגועים במוקדי התיירות במפרץ עקבה (2004). בין שהיה חף משפע ובין שהיו דברים בגו, אל-מניעי התיידד במאסרו בקהיר (2005) עם חברי קבוצת אסלאם קנאית בשם ג'ונודאללה. יחד, הם הקימו את ארגון הטרור המרכזי בסיני.  כשהשתחרר שאדי אל-מניעי ממאסר לאחר שנה וחצי, הוא כבר פעל למען שחרור עצורים אחרים שהואשמו בפיגועי טאבה (2004) כחלק מארגון טרור שייקרא לימים: אנצאר בית אל מקדס.

קל לראות אם כן כיצד פריחת המנהרות הייתה ביצירת תשתית כלכלית, פוליטית וצבאית כדי שתנצל ותקלוט בדווים כמו אל-מניעי. כשהוא השתחרר מהכלא היה לו לאן ללכת, היה לו עם מי לפעול כדי לשחרר את קרובי משפחתו או "חבריו" החדשים מבתי המעצר. היכן שנוצר גיבוש חסר תקדים. עוד נחזור אליו בהמשך.

לעומת אל-מניעי ודומיו, ראשי שבטים כמו אברהים אל מניעי, ראש שבט א(ל)-סוארכה, יצאו חוצץ נגד הטרור, ותלו אותו בעיקר בגורמי חוץ, דוגמת הג'יהאד העולמי וחמאס.  הם אפילו התאחדו למועצה ב-2013 כדי לשתף פעולה עם הממשל בקהיר. אך הניסיון לחצוץ בין הבדווים למעשי הטרור, נבע מן הפחד מפני המנהיגות החדשה והקיצונית שקמה מולם. כך ההון הרב שזרם לסיני, ערער את המסגרת השבטית ובנה אליטה חדשה ומסוכנת מאי פעם.

יש לזכור, בחברה הבדווית, ראש השבט הוא ראשון בין שווים ואילולא יהיה מוכשר, או ייתפס כנציג שלטון זר, מנהיגים אחרים יהיו משמעותיים ממנו ואף ירשו אותו. הכול בסביבה שמפוצלת ממילא בין מעגלי השתייכות מקבילים שלא פעם סותרים זה את זה ומובילים למאבקים פנימיים.

אברהים אל-מניעי תיאר זאת היטב לאחר הדחת הנשיא מוחמד מורסי ב-2013: "חלק מהשבטים מאמצים את לגיטימיות בחירתו של מרסי, כשחלק תומכים בהפיכה." כך גם כאשר ראשי השבטים ניהלו שיחות עם הממשל על רפורמות בעוד צעירים רבים קראו להקמת מליציה. "אם הדבר היה תלוי בי, הייתי מכריז על הקמת זרוע צבאית" העיד חמוש אלמוני.

וימכרו אותם הישמעאלים: מהברחות בני אדם לסחר בהם

משנת 2004 רבבות נדדו מאפריקה לישראל, מרביתם מאריתריאה. במהלך סכסוך עם שכנותיה, שלטונה הדיקטטורי גייס בכפייה גברים רבים. לכן 300 אלף איש ברחו תחילה לסודן ב-2004. חלקם נדד לישראל. מקור אחר הייתה סודן שהייתה שרויה במלחמות פנימיות. אחרים, היגרו כדי לשפר את רמת חייהם. גלי אדם אלו נוצלו על ידי שבטי צפון סיני, ובמיוחד שבט א(ל)- סוארכה דרך דמי הברחה בעלות של 500 דולר עד 3000 דולר לאדם. כאשר בכל הזמן הזה מצרים  לא נוקפת אצבע, כמיטב המסורת המובארקית.

משנת 2010, עברו המבריחים לחטיפות יזומות של פליטים בסיני ובדרום סודן (בשיתוף פעולה עם שבטים בסודן) ולסחיטת פדייתם בכופר. כפי שיעיד גידול מספר "המסתננים" מ-2010 ל-2011 בעיקר. חלון ההברחות עמד להיסגר, והתעורר רצון לנצל את הרווח האפשרי עד תום מהנדידה לישראל.

בניית הגדר בגבול ישראל-מצרים החלה, הדרך לאירופה נפרצה מלוב שנכנסה למלחמת אזרחים, ואי ההתערבות המצרית המשיכה במלוא עוזה. הרי "האביב הערבי" לא פסח על מצרים, והקל על נוהג זה עוד יותר. הפעולות הצבאיות באותה עת לא עסקו בהברחות.

בנובמבר 2012,  חודשים מעטים אחרי בחירת מחמד מרסי לנשיא, סיפר חוטף בן 17 לארגון זכויות אדם: "אני קונה אריתריאים מבדווים אחרים ליד הכפר שלי  ב-10,000 דולר לאחד. עד עכשיו קניתי בערך מאה. אני מחביא אותם במכסה קטן כעשרים קילומטר מהיכן שאני גר, ומשלם לשני אנשים לעמוד ולשמור. אני מענה אותם כדי שקרוביהם ישלמו לי על שחרורם. כשהתחלתי לפני שנה הייתי לוקח 20,000 [דולר] לאדם וכמו כולם העליתי את המחיר. אני יודע שהכסף הזה פוגע (שפל), אבל אני עושה את זה בכל מקרה. השנה עשיתי 200,000 דולר רווח. (…) התחלתי לעשות זאת בגלל שלא היה לי כסף, אבל ראיתי אחרים מרוויחים המון כסף מזה. אני יודע על 35 אחרים שמוכרים ומענים אריתריאים בסיני. יש רק 15 ממש ליד ביתי, גרים קרוב זה לזה. אנו משבטים שונים. חלק רק קונים ומוכרים אותם לאחרים, וחלק מאיתנו מענים אותם כדי לקבל יותר כסף."

2012 יש לזכור, הייתה השנה האחרונה לפני השלמת הגדר והמחירים עלו לעומת השנה שלפניה. הטענה בנוגע למחסור בכסף לוקה בחסר, שכן היה צורך בסכום כסף מסוים עבור החטוף הראשון. המון צעירים היו בתחום: המבריחים הקטנים שמכרו חטופים אפריקנים לעמיתיהם, והמבריחים הגדולים שהשתמשו בעינויים, שומרים ומתווכים. שפל כזה דרש גם הכשר דתי. ראשי שבטים העידו כי הם נלחמים בתופעה, שכן מדובר בביזיון ערכיהם הדתיים, ובדווים לא מעטים סירבו לחתן את בנותיהם לסוחרי אדם.

את המחילה, ואף את ההון לרכישת חטופים, מצאו עבריינים בקרב אנשי  סלפייה וסחר המנהרות. מיודענו שאדי אל מניעי, עסק בחפיפה למנהרות בהברחת אפריקנים. במנהרות הוא נמצא גם ביחסים עם פעילי טרור, שבגין חשד לקשר אליהם, נעצר תחת חוקי החירום של מצרים.

בנציבות האו"ם לפליטים בישראל, גם חיזקו דברים אלה. הכסף מהסחר בבני-אדם הופנה לרכישת נשק והובלתו דרך מנהרות לעזה. לפי הבכירה, העלייה בהברחות הפליטים נבעה בעיקר מהזעזועים במצרים. לממשל האחים המוסלמים לא היה עניין להתעסק בנושא, וכמו מובארק, הם נתנו יד חופשית לחמאס ששבע נחת מסחר הנשק, שנקשר לסחר בבני אדם. תמונה זו עלתה לפי בכירה בנציבות, מעדויות פליטים שניצלו מתקיפה אווירית במחנות העינויים בסיני על ידי צבא מצרים, בחודשים שלאחר הדחת  מרסי.

התמונה שמתבהרת לפנינו היא שהסחר בבני אדם היה קשור בעבותות לטרור בסיני ולמנהרות ברפיח. חיזוק כספי נוסף לתאי הטרור. לא בכדי משטר עבד אל פתאח א(ל)- סיסי תקף את מחנות העינויים של החטופים האפריקנים. גם שם ידעו על הגיהינום שהתחולל בשטח הריבונות שלהם.

כולם ולא כלום: יחס הממשל המצרי

אנוואר סאדאת וחסני מובארק הבטיחו גדולות ונצורות לסיני. רפורמות כמו יישוב חמישה מיליון מצריים בסיני ופיתוח מערכת השקיה נזרקו לחלל ואכן הסתמנה תנופה בימי סאדאת. אך כל הישג שהיה, אם היה, הוזנח בימי מובארק.

כן, ענף התיירות הצליח במפרץ עקבה ו- 50 אלף מצרים עברו לסיני, אבל במיזמים אלה אוישו בעיקר מצרים מחוץ לסיני והתיירות בדרום לא הייתה שינוי משמעותי עבור צפון חצי האי. במקום שינוי, העדיפו קציני הצבא לשלם דמי חסות לבני השבטים ולקוות לשקט, תוך כדי שהבדווים הודרו מהצבא, מהמגזר הציבורי וסבלו מהזנחת תשתיות ממושכת. התוצאה הייתה שטח הפקר והתפתחותם של שווקים בלתי-חוקיים. אפילו כשהסדרי הביטחון עם ישראל שונו ב-2005 כדי שתותר כניסת כוחות לסיני, להטלת פיקוח על המנהרות, דבר לא נאכף.

שורש החידלון נמצא באופי משטרו של מובארק. לעומת אנוואר סאדאת וגמאל עבד אל-נאצר, הטייס המצרי לא שינה דבר מהותי בארץ הנילוס, על-אף ששלט זמן רב משניהם גם יחד. מבארכ בעיקר תמרן בין הבעיות שירש מקודמיו ושימר את הקיים: ברית עם ארצות הברית, הסכם אי לוחמה עם ישראל, תלות כלכלית בעובדים זרים, בתיירות, בתעלת סואץ, בנפט ובתרומות חוץ, המשך מתן של סובסידיות.

רק אחרי הפיגועים בטאבה ושארם א(ל)-שייח בשנת 2004, נדלקו נורות אדומות בקהיר. מעצרים המוניים בקרב הבדוים שנמשכו עד 2008. המבצעים הוצאו להורג. גם אם מרביתם לא היו קשורים לטרור, תקופת המאסר עודדה בכל מקרה גיבוש בינם לבין פעילי ג'יהאד. בנוסף, המעצרים ההמוניים עוררו רגשות נקם שחברו לרגשות האפליה הממוסדת בקרב הבדווים.

בקיץ 2009 מצרים התגאתה בבניית "חומה" שנועדה לחסום תנועת אדם מתחת ומעל גבול רפיח, כמו בפריצה ב-2008, כשאלפי עזתים חצו אותה. "החומה" לא חסמה מבריחים שהודות לאמצעי ריתוך בסיסיים חצו אותה בקלות. הם העידו שדווקא הקלת הסגר מישראל פגעה בהם יותר. אופן הפעולה הכושל נבע מקיפאון המשטר שגרם לו לנהוג שלא בהתאם לנסיבות ואי יציבות שמנעה ממנו להתייחס ברצינות לבעיה מרוחקת ב-2009. פעולות המעצרים עצמן ליבו את האיבה בקרב הבדווים. והנה, בעת "הפיכת תחריר" מספר בתי כלא נפרצו ואלפי עצורים שגובשו בתקופת המעצר יצאו לחופשי, והצטרפו לתאי הטרור שרכבו על גל האלימות בסיני.

הצבא שוב הגיב מאוחר שכן רוכז בקהיר, ובאופן מגושם שליבה את המהומות. במחאה בשייח'-זוויד, נורה צעיר משבט א(ל)-סאורכה. צילום מותו על ידי קרובו ודיווחו המהיר, עוררו מהומות זעם בכל רחבי סיני.

גם לאחר עליית האחים המוסלמים לשלטון המצב לא השתנה. חלק מתומכיהם אף התאכזבו ממורסי והצטרפו גם הם לתאי הטרור בסיני. מורסי עצמו, בדמיון מפתיע לקודמו, הבטיח הבטחות שווא ובפועל יצא במבצע צבאי כוחני שלא טיפל במנהרות, בסחר בבני אדם ובהזנחה הכלכלית. מבתי הכלא הוא שיחרר רק אנשי אחים מוסלמים מבלי להתייחס לעצורים הבדווים. גם הוא סבל מאי יציבות פוליטית כנשיא הראשון שאינו בא מהצבא. הטיפול שלו בסיני הפך להזדמנות להדחת קצינים שאיימו על מעמדו. קושי פוליטי נוסף, הוא שהאחים המוסלמים התקשו לפגוע במנהרות של חמאס, והמצב הכלכלי הדחוק לא אפשר להטיב עם תושבי סיני.

פעולות הצבא וכוחות הביטחון לא פסקו ביולי 2013, כשלכס השלטון עלה עבד אל-פאתח א(ל)-סיסי. אך תחתיו, הצבא פעל נגד ענפי הכלכלה תומכי הטרור, שכן לא נכבל בחישובים פוליטיים. מצרים הציפה ופיצצה מנהרות, והרסה בתים בגבול רפיח. בנוסף, הצבא הפגיז את מחנות העינויים של סוחרי האדם. אותם הצבא עצר ורדף עד שהעבירו את עסקיהם לאזור לוב. אפילו את הפליטים שברחו מהמחנות, הצבא החל לעצור ולהחזיק בתחנות מעצר עד שגירשם ללא משפט. למרות הפעולה היעילה יותר, היד הקשה העצימה את הקנאות השבטית ואיבת הבדווים, שחשו שוב איך הם כלל לא חלק ממצרים. כפי שהשתקף בדברי ג'ומא א(ל)-דלאח, צעיר משבט א(ל)-תראבין:  "מעולם לא נעצרתי או נשפטתי, אבל אני מרגיש מופלה, ממש כמו בני השבט שלי. (…) יום אחד אעמוד לדין באשמה מפוברקת."  מן הסתם, נישול האחים המוסלמים מהשלטון גרם לחלק מתומכיהם להצטרף למעגל אויבי הממשל.

מה מסביר את היחס העכור לבדוים בסיני מצד נשיאים שונים? תשובה אחת, מצויה בקיפאון ובעיות פנים שריכזו את תשומת הלב במרכז. שנייה היא שהצבא המצרי הכין עצמו שנים למלחמה בצבא סדיר. לכן, הוא התקשה לטפל בארגוני גרילה בלב אוכלוסיה אזרחית. למעשה, ייתכן ולא היה לצבא ברירה אחרת. הטרור סיכן את המשטר ונדרש צעד כלשהו נגדו. שלישית, מאז הסכם השלום עם ישראל, הבדוים הואשמו בשיתוף פעולה עימה ובבגידה, לכן הופלו. אך גם אם חלקם עשה כן, אחרים הביעו אמון בהגירה למצרים. אולי מכאן האופי הממסדי של ראשי השבטים. גם בעסקי המנהרות והסחר בחטופים בולטות המחלוקות הקשות בחברה הבדוית. מכל אלה אני מסיק שהמשטר הקפוא התקשה להסתגל להתפתחויות החדשות בעת משבר כלכלי ופוליטי. יותר קל היה לו להמשיך להתייחס לבדוים כמקשה אחת, וזו בדיוק, הייתה לו לרועץ.

נקמת הרוח והדם: כניסת  המדינה האסלאמית

 

עד 2014 מצאו עצמם בארגון הסלפי-ג'יהאדיסטי המרכזי בסיני, אנצאר בית אל-מקדס על פי פחת. הצבא דחק אותם לפינה הצפונית-מזרחית ופגע אנושות במקורות הכנסותיהם ובבכירי מפקדיהם. חוקרים הסיקו ששבועת האמונים לדאע"ש נבעה לכן ממניע כספי. מניע אחר הינו עליית שמה של המדינה האסלאמית בעולם עקב הצלחות צבאיות בעיראק ובסוריה, על חשבון ארגון הטרור העולמי המתחרה אל-קאעידה.

מאז כריתת הברית, כספים זרמו לסניף החדש בסיני  דרך האינטרנט; ומפקדים של  דאעש פיקחו מקרוב והשפיעו על האסטרטגיה החדשה שלו שינקה מאינטרסים רחבים יותר. הפלת המטוס הרוסי למשל, היה קשור למאבק במלחמת האזרחים בסוריה. בנוסף, נצפה שכלול באמצעי הלחימה והפעולות, אם כי ייתכן והתפתחות זו הייתה קורת ממילא. מה שהקשה על הצבא המצרי. אך עם כל אלה, דפוס שנותר מימי אנצאר בית אל מקדס הוא שיתוף הפעולה עם חמאס שנחשף, כשפעיל דאע"ש גינה אותם מסיבות אידיאולוגיות. אותו פעיל אגב התעלם מהמשמעות המעשית של הברית שסייעה רבות לארגוני הטרור בסיני.

למרות החיזוקים עבור פעילי הטרור, קבוצות בדווים פעלו נגד מחוז סיני.  הם החלו לתאם פעולות עם הצבא ואפילו קיבלו מדליות על שמו של אנור סאדאת, הנשיא המנוח. יש לציין במיוחד את מנהיגי שבט  א(ל)-תארבין שהכריזו מלחמה נגד דאעש בסיני. מוסא א(ל)-דאלאח, מבני השבט הצהיר כי הם פועלים כפי שכל אזרח בן חורין חייב להגן על מולדתו. אברהים אל-עג'ראני שביתו הופצץ בידי דאע"ש, היה מחותמי הצהרה שבטית על נקמת דם נגד ארגון הטרור. מאביב 2015 קמו כבר מספר קבוצות חמושות נגד פעילי הטרור.

מבחינת אותם בדווים אין זה מפתיע. בעבר חלקם היגר למצרים היבשתית בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים שפגעה קשות בפאן ערביות. מצרים שעברו אליה הייתה קרקע פוריה ללאומיות מצרית ולרדיקליזם אסלאמי כאחד. שנית, דאעש בסיני לא היסס לתקוף את האוכלוסייה ואת מנהיגיה. שלישית, א(ל) – דאלאח ואל-עג'ראני קיימו קשרים ענפים עם הצבא בחברות שונות בסיני.

במקביל, הכסף של דאע"ש לא יצר קשרים כמו סחר המנהרות או אף הסחר בבני אדם, אלא נכנס לחשבונות הבנק של הארגון. ובעוד מצרים אולי יכולה לשנות את עורה, הדבר היחיד שדאע"ש יכול להבטיח הוא מרחץ דמים. יתר על כן, במה שונה המדינה האסלאמית מזו המצרית ביחס לבדוים עד כה? שתיהן מערכות זרות שאינן הבטיחו פרנסה או תמיכה כספית, וכפו הגבלות שונות עליהם. לפיכך, דאע"ש הוא אויב פוטנציאלי לכל דבר. לבסוף, קיים הפער בין תנועות הסלפיה והג'יהאד לבין דאע"ש. האחרון הוא גורם ששואף לאחד תחת ח'ליפות, ולכן לאגד תחתיו כל כוח מקומי. לעומתו, פיצול הסלפים וסלידתם מפוליטיקה, חפפו מאפיינים דומים בחברה הבדווית. מטרותיהם גם היו "ריאליות" יותר: חיזוק המגמה הדתית בסיני, ג'יהאד כלכלי נגד מצרים, ישראל והמערב, לכול היותר אמירות מקומי.

ההתנגדות  לדאע"ש ממחישה כי ההתגייסות לתאי הטרור היא מטבע בעל שני צדדים. בצד אחד, התייחסות לבדווים בכוחנות מעוררת רגשות אחדות גורל, נקם וקנאות שבטית. מצד שני הטבות ועתיד כלכלי כלשהו או יצירת רשת תעסוקה צבאית, חברתית ופוליטית שמנצלת את איבת הבדווים. היוצרות התהפכו: מצרים יצרה קשרים עם הבדווים והציעה עתיד כלשהו. דאעש התייחס לבדווים בכוחנות, עורר את איבתם ולא הסתגל לפגיעה בסחר המנהרות. הפעם, ארגון הטרור הוא זה שנהג בקיפאון.