למה אני אופטימי? היום הוצאתי מהקופסה תצלום שסבא שלי ז"ל מסר לי למסע לפולין. אביו מרדכי עמד שם ליד הקבר של אבא שלו רבי יעקב קליינמאן. הפרצוף שלו חמור סבר וגבותיו שחורות כמו הלילה. מסתבר שגם הצד הפולני שלי די שחרחר. הוא עומד ליד קבר ישן בפולין הקפואה, ימים או חודשים לפני שהוא יעלה לארץ וייקח את גורלו בידו; לא מחכה למשיח, לא ממתין לנס, לגאולה, לא משכנע עצמו שיהיה בסדר, ומציל מבלי לדעת את חיי משפחתו, את חיי, ואת חיי שתי האחייניות שלי כפרה עליהם.
אני אופטימי כי לפני יותר מיובל שנים, אמי הפעוטה טיפסה על אדן החלון בקומה השנייה של הבניין הישן בקזבלנקה – ונפלה. היא נתלתה בין שמיים לארץ, בין חבלי הכביסה עם קרסולה בלבד, וסבתי קראה לבעל הבית להוריד אותה לארץ. הוא וחבר שלו פרסו שמיכה מתחתיה ומתחו אותה מעל אבק הרחוב. חבר אחר עלה למעלה ושחרר את קרסולה של אמי מחבלי הכביסה. היא נשרה כמו פרח קטוף לתוך השמיכה וחייה או לפחות בריאותה הפיזית ניצלו. שלושת המלאכים האלה אגב היו מוסלמים. שנים לאחר מכן היא תגיע לחוף הים בתל-אביב, היכן שתכיר את אבי – דור שלישי לשיבה לארץ ישראל.
הטוב של האנשים, והאומץ שלהם לקחת את גורלם בידם ולנקוט פעולה נוסך בי תקווה מאוד גדולה. המצפון הקטן, המעשה אנושי הכי פשוט שיש, הוא לעתים קרובות האלוהות במיטבה ונס גלוי, מחוץ להבלי העולם הגדול. הרי הקברים אבדו בתופת, המלאכים התפוררו במערב ורק המעשה הטוב נותר נצחי לדורות קדימה. אדם וחברו שפורסים שמיכה, אב משפחה ששב למולדתו, ואולי סתם שני אנשים שנפגשו בחוף הים.
חג עצמאות שמח
Haoniya 