למה אני אופטימי?

למה אני אופטימי? היום הוצאתי מהקופסה תצלום שסבא שלי ז"ל מסר לי למסע לפולין. אביו מרדכי עמד שם ליד הקבר של אבא שלו רבי יעקב קליינמאן. הפרצוף שלו חמור סבר וגבותיו שחורות כמו הלילה. מסתבר שגם הצד הפולני שלי די שחרחר. הוא עומד ליד קבר ישן בפולין הקפואה, ימים או חודשים לפני שהוא יעלה לארץ וייקח את גורלו בידו; לא מחכה למשיח, לא ממתין לנס, לגאולה, לא משכנע עצמו שיהיה בסדר, ומציל מבלי לדעת את חיי משפחתו, את חיי, ואת חיי שתי האחייניות שלי כפרה עליהם.

אני אופטימי כי לפני יותר מיובל שנים, אמי הפעוטה טיפסה על אדן החלון בקומה השנייה של הבניין הישן בקזבלנקה – ונפלה. היא נתלתה בין שמיים לארץ, בין חבלי הכביסה עם קרסולה בלבד, וסבתי קראה לבעל הבית להוריד אותה לארץ. הוא וחבר שלו פרסו שמיכה מתחתיה ומתחו אותה מעל אבק הרחוב. חבר אחר עלה למעלה ושחרר את קרסולה של אמי מחבלי הכביסה. היא נשרה כמו פרח קטוף לתוך השמיכה וחייה או לפחות בריאותה הפיזית ניצלו. שלושת המלאכים האלה אגב היו מוסלמים. שנים לאחר מכן היא תגיע לחוף הים בתל-אביב, היכן שתכיר את אבי – דור שלישי לשיבה לארץ ישראל.

הטוב של האנשים, והאומץ שלהם לקחת את גורלם בידם ולנקוט פעולה נוסך בי תקווה מאוד גדולה. המצפון הקטן, המעשה אנושי הכי פשוט שיש, הוא לעתים קרובות האלוהות במיטבה ונס גלוי, מחוץ להבלי העולם הגדול. הרי הקברים אבדו בתופת, המלאכים התפוררו במערב ורק המעשה הטוב נותר נצחי לדורות קדימה. אדם וחברו שפורסים שמיכה, אב משפחה ששב למולדתו, ואולי סתם שני אנשים שנפגשו בחוף הים.

חג  עצמאות שמח

היהלום הכי נוצץ בבוגרשוב

היה ברור שלנאור יש את האבן הכי יקרה בעולם. באמת, היה צריך רק להעיף מבט חטוף בגימורים של הספיר והבוהק שיצא מהקרביים שלה, שהכחיל בלילה מואר ניאון. והוא, הוא רק הומלס שמצא פינה טובה בין הכביש החוצה את פלורנטין לרחוב של בוגרשוב, ממש מול שלט הפרסומת עם הדוגמנית הג'ינג'ית שהיה מפנטז עליה לפני השינה.

להמשיך לקרוא "היהלום הכי נוצץ בבוגרשוב"

הדג כסוף והמים שחורים

הגלים התפוצצו מתוך מצולות האלמוגים הרדודות, הגדושות סלעים, שהחולות שחו בהן מכול הכיוונים, עד שנגעו בפני המים, בקצף המלח. סירה מעץ ורפסודה קשורה אליה נחו על הדיונות היבשות, כרים של חול שהים נרתע מלהגיע אליהם. היא הייתה עשויה עץ ישן. סנאדות רטובות שחבלי הקש הנכפתים להן שפשפו את קליפתן עד העצם והגלים השחורים של הלילה החשיכו את צבען. עוד מעט זמן, יציירו על הסירה שוב ואדוות מים עדינות ימצאו דרכן לתוכה של תיבתה, אל חרטומה ולירכיה. ירטיבו את רגליהם החשופות של החותרים בה שימתינו עם רשתם. רשת שחוריה כה צרים וצפופים עד שהיא לבנה ומבריקה וגלימותיה נערמות זו על זו בירכתי הסירה כעת. השמיים מאפילים.

להמשיך לקרוא "הדג כסוף והמים שחורים"

הוא היה מטורף?

"…נערי גבעות ששורפים משפחות וצריכים מוסד סגור.", ח"כ אראל מרגלית, אפריל 2016

הפוליטיקאים המשופשפים, ולא מדובר רק בבעלי משרות, נוהגים להאשים את השיגעון בכל פעם שהם מזדעזעים ממעשה נבלה. אם מדובר ברוצח ממצעד הגאווה או ברצח מתפללים, הם מיד ישאלו: "איך מתמודדים עם כל חולי הנפש האלה?" ובכן, צעד ראשון הוא להפיל על כתפיהם של חולי נפש את מעשיהם של פושעים וטרוריסטיים. אפילו האנשים שזועקים פעם אחר פעם נגד הכללות, סטראוטיפים, גזענות ושנאת האחר, נכשלים בלשונם כשמדובר באוכלוסיית פגועי נפש. וכאן חשוב להבהיר, ולשים קו  בין אותם פסיכופתים למיניהם אשר שואבים עונג מסבלם של אחרים, לבין חולי נפש אשר הם וקרוביהם מתמודדים עם מצבים בלתי אפשריים. הפרעת אישיות כמו פסיכופתיה אינן מחלות נפש. יש בעלי הפרעות אישיות רבות שמתפקדים באופן נורמאלי לגמרי. לעומתן, דיכאון כרוני, מניה דפרסיה, סכיזופרניה ועוד, הם מחלות קשות שהרפואה הפסיכיאטרית עדיין מתקשה להתמודד מולם. אף על פי שגם חולי נפש לא פעם מנהלים אורח חיים תקין, לא פחות מכול אחד אחר. חלקם אף זכו להצלחה עולמית ויצירתם הפכה לנכס על-זמני כמו הצייר וינסנט ואן גוך או סולן "נירוונה" קורט קוביין.

להמשיך לקרוא "הוא היה מטורף?"

מנטליות של קומיסרים

הזמן האחרון גיבש ארבע פרשיות שונות שלכאורה אין ביניהן קשר: 1. הוצאת הספר "גדר חיה" של דורית רביניאן מהבגרות חמש יחידות בספרות שמא יעודד התבוללות. 2. הקמפיין להסרת האפליקציה 'בליינד ספוט'  פן ילדים יסבלו מבריונות.  3.תחקיר 'עובדה' על עזרא נאווי שזכה לקיתונות ביקורת מהשמאל העמוק.  4. רצונה של שרת התרבות מירי רגב להתאים חלוקה הוגנת יותר של תקציב התרבות בין הפריפריה למרכז, וההתנגדות החריפה לכך מתוך הברנז'ה התרבותית. אך למעשה, ארבעתן חושפות טפח מהתודעה הישראלית התקועה אי שם בשנות החמישים. טפח בו ספרות, טכנולוגיה, עיתונות ותקציב ממשלתי הם רק קרדום לחטוב בו ביערות המנדטים או לחלופין לחצוב באמצעותו את דמותה של החברה הישראלית "הנכונה" ואת פניו של היהודי האידאלי.

להמשיך לקרוא "מנטליות של קומיסרים"

הגאווריזציה הישראלית

בחבלי לידתה עטפו את החברה הישראלית בסיפורי אלף לילה ולילה על מהפכות, הפיכות ושינויים עצומים היכולים להתחרות רק עם תזוזת לוחות טקטונית. אולי היה זה הפלא הלא נהיר דיו של תקומת מדינה באזור עוין ותחת צל אפרם של קרבנות השואה שהאיר הכול בזוהר נוגה. עד ימינו יאפים ממעמד הביניים נוסעים לעבודתם בחולצות פלנל פתוחות כשדיוקן של רוצח פוטוגני, אם כי אקזוטי ודרום אמריקאי, מודפס על חולצות טי-שירט צמודות מדי. להמשיך לקרוא "הגאווריזציה הישראלית"

על חטאי הפרשנים

מראשית אוקטובר פרצה אינתיפאדה חדשה. אל דאגה, אולפני הטלוויזיה מוכנים ומזומנים. אחד אחרי השני יעלו ויבואו מומחים ודוקטורים, פוליטיקאים ואנשי ביטחון, וימלאו את תוכן השידור בקקופוניה בלתי נפסקת, שתתיימר לזרות היגיון שאיננו צורב, כמו אחות הבאה למרוח יוד על פצע ומשקרת כמנהג הורים בסיפור שלפני השינה. הם ימהרו לעלות על קווי הרדיו ולמסור את משנתם; לפרוס הסבר מפורט ויודע דבר במאמר מיוחד או פוסט פופולארי. אך חלק לא מבוטל מהם ייכשלו בתיאור את המצב לאשורו, יציגו תמונות שווא, דימויים, יפספסו את הברור מאליו, או את הבלתי צפוי. הנה כמה מהרעות החולות שלא בלתי מופרך להיתקל בהן ומתקיימות בחפיפה מפעם לפעם.

להמשיך לקרוא "על חטאי הפרשנים"

קודם כל אדם

בשלהי שנות ה-70 הסתגר איש שהגיע לפרקו במשרד קטן וסיכם את מאורעות חייו. היו אלה קורות עמוסים גאווה ומלאים טעם מר. צבר ירושלמי, פלמ"חניק, מפקד חטיבת הראל, רמטכ"ל ששת הימים, משחרר ירושלים, שגריר ישראל בארה"ב ורה"מ החמישי של המדינה הצעירה. אך הקרדיט על תכנון הניצחון הגדול נגזל בידי משה דיין, הקריירה הפוליטית נקטעה באיבה לפני שהספיק בכלל להתמודד בבחירות כלליות ובראש המפלגה עמד יריבו המר. שלא לדבר על "המהפך". כשתומכיו במפלגת העבודה ביקרו בתא המעושן מסיגריות הם קיבלו רושם נוראי. הפער שבין הפסימיות המופגנת שלו לעומת השאיפות שלהם לגביו היה ניכר. מה לאדם רואה שחורות ומלחמה לבין המושיע שישחרר את המפלגה מהתיעוב למפא"י ותאוות השלטון הבלתי ממומשת של שמעון פרס. איש לא דמיין כי יותר מעשור לאחר מכן, ינהיג יצחק רבין ז"ל את מפלגת העבודה לניצחון אחד אחרון. מה שעתיד להיות שירת הברבור של הציונות הסוציאל – דמוקרטית, שראתה עצמה חפה מחלומות שווא, ובו בזמן חדורת תקווה לשלום. הכול התנפץ לרסיסים: עצרת תמיכה המונית, שיר פרידה, סיגריה אחרונה. יהודי רוצח יהודי, ומאחורי הגב.

להמשיך לקרוא "קודם כל אדם"

לחבק את הילד הקטן מאירופה

הניסיון הנואש של כסופי הבלורית לקשר את האינתיפאדה הנוכחית לשואה דרך האנטישמיות המשותפת לפלסטינים ולנאצים, הציף מחדש את התהייה מדוע היא ממלאת תפקיד דומיננטי כל-כך בזהות ובשיח הישראלי. במדינה הצעירה, השואה נחשבה לאסון לא רק בפני עצמה, אלא גם בגלל הבושה בנרפות ובחוסר הישע של יהודי הגלות. גם אם היה משהו חסר לב בתפיסה זו, השאיפה להזדהות עם לוחמי מלחמת העצמאות, המחתרות, המכבים, החשמונאים ובני ישראל – גררה משיכה למנהיגים שהם גנרלים, אנשי מחתרת או לוחמי סיירות -וזה הצליח לעתים. מטבעם היו יוזמים, אמיצים ועקשנים. לטוב ולרע. ואילו היום, במקום בושה יש גאווה על כך ששוב העולם קם להשמידנו ולא הצליח. ישראל עברה תהליך שבו השלימה ואימצה מחדש את קרבנות השואה כגיבורים טרגיים. אך הדימוי שנתפס כאופי הקרבנות בעבר(ולא בצדק) נדבק בנו. הילדים החפים מפשע הללו, שהרימו ידיים רועדות והביטו במבט קפוא, פרצו מתוך תמונות הסטילס וחיבקו אותנו מבלי לעזוב. כל- כך היה לנו חם ונעים בין הידיים האפורות שלהם.

להמשיך לקרוא "לחבק את הילד הקטן מאירופה"

שחרור הנמרים

מהם הגורמים לאינתיפאדה השלישית? הדיונים על נסיבות ההתפרצות הנוכחית סובבים את הר הבית. גישה זו רווחת בערוצי התקשורת ומתמקדת ב"גפרורים" שמציתים את התבערה. אלא שאלף גפרורים לא יכולים להצית כביש יבש מבנזין. מסגרת זו איננה לוקחת בחשבון מספר תהליכים שמתמשכים זמן מה בחברה הפלסטינית ויש להם אחריות ישירה לגל הטרור.

להמשיך לקרוא "שחרור הנמרים"